Archives

The captain asks the crew to get ready for landing. I take a peak outside, expecting to see the lights of Kathmandu. But wait, where are those lights?

‘Don’t look back, don’t look back’, I kept telling myself while steadily walking towards the security check counters, leaving my parents and best friends behind. Take a deep breath.

Gilmour’s guitar caresses the night. The news tell me that the roads in Langtang valley are being reopened – life goes on, in spite of everything. On a Facebook video I can watch the locals rebuilding the roads, piling up the rocks. The road resembles the roads in Kangjim, but I know it can be anywhere.

You can stretch a direct line of recovery, confusion and PTSD from Sunday till Sunday. Look at me, I know what day it is. The driving directions are opposite, I can drink tap water, and the electrical switches that seem turned off are actually turned on, and vice versa.

2015 is not 2013. Some of the shops are closed, the restaurant menus have been stripped down of their usual variety. It surely doesn’t feel like a holiday, and no one even thinks about marching down the streets.

The sounds of the falling rocks merged with the sounds of the earth moving, and in a short while the air was filled with dust and it wasn’t possible to see the mountain on the other side anymore.

אחרי שנתיים וחודש (בדיוק!), הגיע הזמן לצאת שוב לטרק ארוך בנפאל. התכנון המקורי היה האוורסט בייס קמפ, אך הוא נפסל מפאת אורך, קושי פיזי וחשק. הטרק הנבחר הוא שילוב של שני טרקים – הראשון הוא טרק מורשת הטמאנג (הקבוצה האתנית אליה שייכים גם בני הכפר מנגאו בו התנדבתי), טרק חדש יחסית שמתמקד בתרבות המקומית ופחות עמוס בתיירים. השני הוא טרק הלאנגטאנג, אשר עובר בעמק הלאנגטאנג היפהפה שמצפון לקטמנדו. זה הטרק שכמעט יצאתי… Read More

בפרקים הקודמים (זה אמנם ארוך, אבל זה כנראה הדבר הכי משמעותי שכתבתי, ובלי לקרוא הפוסט הזה יהיה מאוד לא מובן). האוטובוס הזה תמיד היה נראה עמוס נורא כשהייתי רואה אותו חולף על פניי לפני שנתיים, עם אנשים על הגג וכל זה. היום גשום, אז אין אנשים על הגג, כולם בפנים. לרגליים שלי אין אחיזה ברצפת האוטובוס, אני חצי יושב על מישהו שאיכשהו מצליח לנקר, וילד רנדומלי מניח עלי את הראש ומנמנם גם… Read More

יצא לי לשמוע אתמול אנשים אומרים שהתאמל, רובע התיירים של קטמנדו, הוא כמו עיירת סקי – איזה מקום שכל התיירים מגיעים אליו כדי להצטייד, לנוח, לחגוג ולהירגע בין הטרקים בנפאל. פתאום הבנתי שזה ממש ככה, ושככה אנשים מכירים את נפאל – התאמל בקטמנדו והלייקסייד בפוקרה. בתי קפה, מסעדות, פאבים, גסטהאוסים. אלכוהול, סמים, מוזיקה, סטייקים ובתי קפה שלא הייתי מופתע למצוא בתל אביב. הקשר בין זה לבין נפאל מקרי בהחלט. והכי מוזר היה… Read More

רק הרגע, כשכתבתי את הכותרת הזו, זה נקלט לי לגמרי. אני פה, בקטמנדו. אני פה, בנפאל, המדינה השנייה בעולם בה יש לי פינה שאני יכול לקרוא לה בלב שלם ‘בית’. אפילו טיסה לנפאל היא לא חויה שגרתית. מימיננו הקצה של המישור ההודי, עם נהר רחב זורם לרוחבו, אולי הגנגס. משמאלנו עננים, כולם באותו הגובה. פה חשדתי. ככל שאנחנו נכנסים לנפאל ועוזבים את הודו המישורים נעלמים ואת מקומם תופסות גבעות ירוקות ומלאות טראסות…. Read More