Archives

הרידוואר המחישה לי עוד יותר כמה בטיול הזה הכרתי את הודו האמיתית, של המישור. ריקשות אופניים, עגלות פירות, פרות משוטטות, דוכני דוסה, חנויות ממתקים הודים עם גולאב ג’אמון טרי, שווקים עמוסים וצבעוניים בסמטאות צרות, והצצה אחרונה אל הגנגס הקדוש. פעם הייתי מבועת מכל זה. בדרך לגנגס אנחנו עוברים בבארה בזאר, השוק הנפלא של הרידוואר, ונכנסים לדאבה (מסעדה הודית מקומית) לאכול. אף אחד מהעובדים במסעדה לא דובר אנגלית, התפריט על הקיר כתוב בהינדי… Read More

Sitting or standing by the open door of a moving Indian train is like watching a Full HD movie, with ever changing scenes. The rail track isn’t sterile and compartmentalized from life. The Indian train cuts through the midst of life, and everything is right there, exposed in front of you.

אחרי לילה עם מעט שינה, טיסה מוקדמת, מונית, גשם מפתיע, רכבת עמוסה (תמיד קראנו למחלקת ג’נרל, בה יושבים עם כל האספסוף ההודי כשלא מזמינים כרטיסים מראש, ‘המעוכים’. עכשיו אני מבין למה…) ועוד מונית הגענו לפושקר. פושקר – העיירה, האגם הקדוש והשוק הצבעוני – היא מה שהחזיר אותי להודו. הגעתי לפה בפעם הקודמת כמה ימים לפני החזרה לארץ, ואחרי שמיציתי את ההימלאיה ההודית פתאום מצאתי את עצמי בהודו אחרת. אחרי שלושה ימים נקרעתי… Read More

מדיקרי התגלתה כעיירה לא מעניינת במיוחד, ואחרי יום וחצי עפנו משם. התחנה הבאה אליה המשכנו – ליביה ואני (נוי נסעה דרומה) – הייתה אודופי: עיירה קטנה ושלווה, מלאה בעולי רגל שמגיעים להתפלל לקרישנה במקדש שלו. חוץ מזה, המקום ידוע באוכל ממש טוב, ופה המציאו את הדוסה (בואו נודה באמת, מה שמשך אותי לפה זה האוכל ולא המקדש). על אודופי קראתי בלונלי פלאנט. במיאנמר ידעתי לצפות לכך שמקומות שמופיעים בלונלי פלאנט יהיו ‘בתוליים’… Read More